שר החינוך נפתלי בנט נאם הבוקר בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS שם התייחס לעניינים שעל סדר היום. בנט התייחס לפרסום דוח מבקר המדינה על צוק איתן ואמר "אני מברך על ההחלטה לפרסם את דוח צוק איתן. דוח צוק איתן הוא רעידת אדמה ביטחונית, שלצידה הזדמנות. מדוח מבקר המדינה עולה תמונה ברורה: הקיבעון המחשבתי של קברניטי המדינה הוא שורש הכשלים.

בנט: "במשך 20 שנה העולם התבונן באזור שלנו, והתעלם מהמציאות הלא נעימה. מעצבי מדיניות התאהבו בקונספציות, ומעולם לא פקפקו בהן. הם דיברו עם אותם עיתונאים, מכוני מחקר ופוליטיקאים. הם שכחו קבוצה אחת: את הציבור הישראלי. הם פשוט לא הבינו אותנו. הם לא הבינו למה ישראלים 'לא קולטים את זה'. הם לא הבינו למה ישראלים לא רצו שלום עם כל הברכות שהוא מביא. הם הבטיחו שישמרו על הביטחון שלנו – אם רק נאות לוותר על הארץ שלנו. הם הבטיחו שיגנו עלינו – אם רק נעשה את הדבר הנכון. ובכן, זה מה שהיו שומעים לו רק היו יוצאים מהבועה שלהם: טילים חודרים מבעד להבטחות.

בנט הוסיף: הם גם פספסו נקודה שניה: ישראלים לעולם לא יחלקו את ירושלים. ירושלים היא לא רק הבירה שלנו. היא הלב שלנו. אם מישהו חושב שאפשר למכור את מה שכל יהודי התפלל עבורו מזה 2000 שנים, הוא טועה. מאז אוסלו, מתי שוויתרנו על שטח, הוא נהפך לבסיס טרור. ניסינו זאת בשנות ה-90. כאשר מסרנו חלקים של יהודה ושומרון קיבלנו את הבכורה של פיגועי ההתאבדות.

בנט הציג את עמדתו "אז מה התכנית שלנו? מה אנחנו מציעים? שלושה אירועים גדולים השתלבו כדי ליצור את ההזדמנות המושלמת: האביב הערבי הפך לחורף מוסלמי, ומדינות לאום ערביות מתפרקות. בריטניה החליטה לעזוב את האיחוד האירופאי, ואירופה מתמודדת עם אתגרים ללא תקדים מבית. ולארצות הברית יש נשיא וממשל חדשים. בפעם הראשונה מזה 50 שנים ישראל צריכה להחליט מה יהיה גורלה. עלינו לשאול את עצמינו: מה אנו רוצים? אנו נמצאים בצומת, אנחנו חייבים להחליט. מה נכון למדינת ישראל? יש שתי אפשרויות עיקריות: ריבונות ישראלית או מדינה פלשתינית. המטרה שלי היא לעזור לילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים.

תוכנית הריבונות של בנט

"לתכנית הריבונות שלי יש חמש נקודות. היא תשפר את החיים של פלשתינים ושל ישראלים. ראשית: יש מדינת פלשתין. ישנם ארבעה תנאים בשביל להיחשב מדינה: (1) אוכלוסייה, (2) שטח מוגדר, (3) שלטון אפקטיבי המסוגל להשתמש בכוח, ו-(4) היכולת להיכנס ליחסים עם עוד מדינות.

"לעזה יש את כל הארבעה: לעזה יש אוכלוסייה. לעזה יש גבול מוכר. לעזה יש ממשלת חמאס, שמסוגלת להשתמש בהרבה כוח ואלימות. לעזה יש יחסים עם מדינות אחרות. נכון, מדובר במדינת טרור. היא מתעמרת באוכלוסייה שלה ומתקיפה בתי ספר ובתי חולים ישראליים באמצעות רקטות ומנהרות טרור.

"הנקודה השנייה שלי: החלת החוק הישראלי בשטחי C, האזורים בשליטה ישראלית. לא נספח את השטח, כיוון שאפשר לספח רק את מה שזר לך. כאן מדובר בארץ ישראל, אליה יהודים מחוברים מזה אלפי שנים. גרים כאן 450,000 ישראלים.

יש גם כ-80,000 ערבים בשטחי C. יוצע להם אזרחות או תושבות ישראלית – הם יבחרו במה שהם מעדיפים. במשך כמעט 50 שנים ריחף סימן שאלה מעל האנשים החיים בשטח C, יהודים וערבים כאחד. בואו נסיר את סימן השאלה: שטח C הוא ישראל.

"הנקודה השלישית שלי: אוטונומיה על סטרואידים בשטחי A ו-B, השטחים בשליטה פלשתינית. שאר יהודה ושומרון תהיה אוטונומיה פלשתינית. הישות הפלשתינית תהפוך מרשות לאוטונומיה. מדינה מנהלת לעצמה את המסים, רשות הדואר ובתי החולים. יש לה בחירות, דגל והיא מספקת חינוך. האוטונומיה הפלשתינית תעשה את כל אלה, ועוד, אבל היא לא תהיה מדינה.

יש שני דברים שהיא לא תעשה: קודם כל, היא לא תאפשר למיליוני צאצאי פליטים פלשתינים להיכנס. בסופו של דבר פליטים אלו היו צועדים לעבר חיפה ותל-אביב. שנית, האוטונומיה הפלשתינית לא תחזיק צבא. יש המדברים על מדינה מפורזת. עקב האכילס של "פתרון" כזה הוא שאין דבר כזה הסכם עמיד למים. אז לפלשתינים לא תהיה מדינה שניה, אבל תהיה להם אוטונומיה חזקה.

הנקודה הרביעית: תכנית מרשל ליהודה ושומרון. פיתוח יהודה ושומרון יסייע לכל מי שגר שם. זה יפחית את האלימות ויבנה דו-קיום.

"הנה מה שצריך לעשות: להגדיל באופן ניכר את כמות המעברים בין האוטונומיה לבין ישראל, כמו גם את אשרות העבודה לפלשתינים. להפוך את כביש 60 לאוטוסטרדה אמתית. לבנות נמל פלשתיני יבשתי באזור ג'נין. ליצור אזור תיירות חופשי. תדמיינו צליינים נוצרים מטיילים מנצרת לשכם. משם הם יגיעו לירושלים ובית לחם – בלי לעצור במחסום צבאי. תדמיינו את כמות המשרות שענף תיירות משודרג כזה יכול לייצר. פעולות כאלה, ונוספות, יהפכו את החיים של כולם ליותר טובים.

בנט חתם, הנקודה האחרונה שלי: לבנות קואליציה של מתונים. אוטונומיה פלשתינית חזקה אינה רק אינטרס ישראלי ופלשתיני, אלא גם האינטרס של מדינות ערביות נוספות. יש שני איומים גדולים על האזור ועל העולם: הראשון הוא סהר שיעי בהובלת איראן, שהולך וצובר אחיזה בעירק, סוריה ולבנון ופועל להשגת יכולות גרעיניות. השני, והקטן יותר, הוא הטרור בהשראת דאע"ש, המנצל את הרשתות החברתיות כדי להעצים את המעשים הזוועתיים שלו.